ונזכור את כולם...
הויפטמן אליהו
 

הויפטמן אליהו

 

נולד:   27.2.1912  /   ט' אדר תרע"ב  

 

נפטר:   21.1.1991   /   ו' שבט תשנ"א  

 

לזכרו של אלק

 

  עם האיחוד בין קבוצת חולדה וקבוצת "שחריה – גורדוניה ג'" ממגדל בשנות השלושים המוקדמות, באה אלינו גם משפחת הויפטמן. אלק התאקלם מהר והסתגל לתנאים ששרדו בזמנים ההם בחולדה. גם הוא החל לנדוד ממקום אחד למשנהו, בכל מקום בו הייתה עבודה. הוא עבד בבניין בתל אביב, טיטא את רחובות תל אביב בלילות עם קבוצת חברים שחילקו ביניהם את הרחובות, עבד גם בריצוף. כשנשלחה קבוצת חברים למעלה החמישה לנטיעת יער גם הוא היה ביניהם, בחורף קר בהרי ירושלים, ללא הסקה. גם ביער חולדה עבד מטעם הקרן הקיימת, בפרדסי "יכין", ב"אלף דונם". הוא היה בין העובדים הקבועים. בכל מקום הוא הצליח להתיידד בקלות עם אנשים.

  היה חרוץ ודייקן בכל מעשיו, נהג להקדים שלום לכל אחד והתרעם על שלא כולם נוהגים כמוהו. הוא לא השלים עם הנוהג שזורקים בדלי סיגריות או ניירות על השביל, לעיתים היה נוהג לאסוף אותם בעצמו.

  אלק ז"ל ריכז את ענף מספוא שנים רבות. אל יהא הדבר קל בעיניכם, לספק מזון לבעלי חיים בזמן, בכמות ובמחיר סביר. בזמנים ההם בקשיים של אז לא היו טרקטורים בשפע, ולהשיג שעת טרקטור הייתה בעיה. כלים נגררים לעיבוד השטח לא היו בדיוק לפי הרצוי. ממטרות נען הראשונות לא היו המוצלחות ביותר והיו נעצרות לעיתים קרובות . כדי שלא יווצרו "קרחות" בשדה אלק היה נוהג לעבור בשטח ולבדוק את מצב ההשקייה פעמים רבות במשך היום והיה עושה קילומטרים רבים. כל המסופר היום בא להדגיש כמה מסירות צריך היה בתנאים של אז כדי להצליח, ואלק עמד בהם בהצלחה שנים רבות.

  חבריו בארגון עובדי המספוא העריכו אותו והתחשבו בדעותיו. עוזריו בעבודה היו בדך כלל ילדי בית הספר או גרעיני נוער, גם איתם ידע להתיידד. הדריך אותם בעבודה וגם ידע להפיק מהם תועלת. רבים מהם זכרו אותו לטובה והיו גם כאלה שבאו לבקר אותו אחרי שעזבו את חולדה.

  שעותיו הגדולות היו בקציר הירק, אז נשכחו כל התלאות והרוגז, הוא היה מכין בדייקנות את החרמש שלו, שאותו היה מכנה "כינור", היה מרקע אותו, היה מניח את החרמש על הסדן ודופק בפטיש על להב החרמש עד שנעשה דק וחד. מדי פעם היו משחיזים אותו באבן מיוחדת. בשורה של אלק הקמה הייתה נופלת ישר, השטח נשאר נקי והיה קל לאסוף את הירק.

  אחרי שנים רבות בריכוז ענף המספוא עבר אלק לעבוד במטעים שם עבדנו יחד. מאז היינו ידידים. גם במטעים הוא ידע למצוא עניין וסיפוק. בעיקר אהב את הגיזום, את עיצוב העץ, גם עבודות אחרות במטע עבד ברצון, לא קרה שהוא יאחר לעבודה או יעזוב לפני הזמן.

  לא כך קרה לעת זקנה כשעבר לעבוד בשנאים, המצב כלל לא היה דומה. כאן הוא לא מצא את מקומו. היה חי בהרגשה שהוא מייצר פחות מאחרים וזה ציער אותו מאד ולעיתים צריך היה גם להישאר בבית בגלל חוסר עבודה, גם זה לא הוסיף לו תענוג. אך ראה לעצמו חובה ואף זכות להמשיך לעבוד ולהתפרנס.

  עם מות זושקה אשתו לא התאושש. כלפי חוץ הוא הופיע כאילו הכל בסדר, לא שיתף אף אחד בכאבו ובצערו, טמן אותו עמוק בתוכו. נחמה פורתא הייתה לו בשימור הדירה כפי שהייתה בחייה – מטופחת בטוב טעם. היה נוהג לעלות על קברה לעיתים קרובות ולפארו בפרחים. עד שהתמוטט מרוב צער. ומהתקף לב הלך לעולמו.

 

בן 79 היה במותו. יהא זיכרו ברוך

 

משה קלקר         

תגובות

אמוץ פלג
אמוץ פלג
שבת 21 דצמבר 2013 13:19

סוף עונת התפוחים
לזכרם של אליהו (אלק) הויפטמן, אליהו (אליושקה) פדרמן, יונה בלבן, משה קלקר, עליהם השלום.
(נכתב לעלון חולדה באפריל 1992 והועתק באוקטובר 2013)
מי שיתהה על קורותיה של חולדה בעוד מספר שנים, ויחפש בעלונים מידע על חיי היום-יום, על הפכים הקטנים, ההווי ואורחות החיים בעבודה ומחוצה לה, ספק אם יוכל לקבל אפילו תמונה חלקית על כך. בדרך כלל מסכמים עונות, מוסרים מספרים על יבולים וכמויות, ימי עבודה, הוצאות והכנסות בצרוף תקוות וציפיות למחירים טובים ומזג אוויר מתאים.
אך מעבר למספרים איך באמת התנהלו חיי היום יום? מי ומי היו חברי הצוות בענפים השונים, במה התחבטו ומה היו הקשיים במיקרו? למשל, איפה נמצא בעוד מספר שנים תשובה לשאלה – היכן אכלו ארוחת בוקר בענפים השונים כאשר נסגר חדר האוכל לחברים? מה עשו בעת גשם? ולשם השוואה מה עשו בעת גשם בשנות ה – 60 וה – 70? מה היה הווי החיים בחדר האוכל בעת ששימש מפגש לפני היציאה לעבודה בימים עברו?
רציתי לספר מעט על ענף חקלאי אשר לא קיים יותר אצלנו, ענף עצי-הפרי הנשירים או בקיצור – המטע.
המדובר באגסים ובתפוחי עץ, מהענפים הוותיקים בחקלאותנו אשר כבר באמצע שנות ה- 60, כאשר העצים בגרו וזקנו ריחפה מעליו שאלת עתידו – האם לטעת חלקות חדשות ולחדש את פניו או להפיק מהמטע הקיים מה שאפשר ולתת לו להיגמר באופן טבעי.
היכן היה המטע? כחצי קילומטר מערבה מבריכת השחייה, לא רחוק מפסי הרכבת לירושלים. השטח כלל כ- 80 דונם אגסים, חלקם צעירים יחסית, וכ- 100 דונם תפוחי עץ הכוללים חמישה זנים וגילם מאד מתקדם. במרכז השטח עמדו שני פחונים ישנים, באחד מהם אוחסנו חומרי הדברה וכלים, והשני שימש מעין משרד אשר היה צר מלהכיל אפילו את כל צוות העובדים המצומצם, בעת הצורך. לידם השתרעה סככת פחים גדולה, אשר בצילה היינו מניחים בקיץ את מכלי הפרי המיועדים למשלוח. לעיתים מצאנו תחתיה מחסה מהגשם בחורף, בעיקר אם הצריף היה מלא. היה זה מחסה בערבון מוגבל, מאחר שהייתה זו סככה מאד עתיקה אשר הועברה חלקים חלקים משטח המטע הקודם אשר השתרע מול שיכון הוותיקים, מעבר לדרך ולמה שנשאר משדירת הברושים שלאורכה, אשר שימשה כשובר רוח למטע. הפחים כבר שבעו שנים ורבו בהם מאד החורים. הם נחו על כלונסאות עצים עתיקות ורגליים מברזל זווית אשר לא הוחלפו זה שנים רבות, ומדי פעם נפגעו על ידי טרקטוריסט פזיז, דבר אשר הסביר את שפע החיזוקים והטלאים המרותכים שנראו בהם.
מה עושים במטע בחורף? גוזמים בעיקר, כל חורף – כל החורף!
תמיד יש יותר עבודה משאפשר להספיק, בעיקר מאחר שהגיזום היה ידני בלבד. עומדים על סולם, ומעצבים את העץ וענפיו בעזרת מזמרת יד אשר מוחזקת בנרתיק שבחגורה, ובעזרת מזמרה ומשור אשר תלויים על חוט ברזל הקשור לסולם. מתחת לשלב האחרון של הסולם היה מוחזק דרך קבע גוש של משחה למריחה על פצעי גיזום.
לכל אחד יש סולם משלו ואין דומה סולמו של האחד לזה של השני. כל סולם מעיד כאלף עדים על אופיו של בעליו. זה שייך לאלק, לדוגמא, מוחזק טכנית טיפ-טופ. ברגי הציר העליון תמיד מהודקים ומונעים "שפיל" אשר עלול להוביל לאיבוד שיווי המשקל, בעיקר כאשר עומדים במעלה הסולם. השלבים האחרונים מרופדים בשק כדי להקל על עצם הרגל הנשענת עליהם. חבלים וחוטי ברזל קשורים ותלויים במצב הכן לנשיאת המזמרה והמשור ולקשירת ענפים בעת הצורך. אין לטעות בסולם ובבעליו. סולמו של אליושקה עירום כאילו יצא מהמפעל, רק חבל לנשיאת המזמרה והרבה משחה בחלקו העליון. כך גם יתר הסולמות, כל אחד ואופיו, כל אחד לפי צרכי בעליו.
נוסף לציוד האמור נשא כל אחד חוט תיל מיוחד לטיפול במזיק הקרוי – סס הנמר. רק נתגלו ערימות של שבבים לחים ודביקים במעלה הענף וכבר חיפשת מעליהן את החור שממנו הן כורסמו ונעלמו ובו חופר זחל סס הנמר מחילות במעמקי הענף. כאן נשלף התיל, מוכנס פנימה בתנועה סיבובית עדינה אשר מטרתה ללכוד את הזחל, לשלוף אותו החוצה, בדרך כלל תוך השמעת צליל הדומה לחליצת פקק מבקבוק, ולהמיתו. לאחר מכן נסגר החור בעזרת המשחה המיועדת לכך ואז חוזרים מלאי סיפוק לגיזום השגרתי. הוצאת הזחל דרשה מיומנות וניסיון ואלק הצטיין בעבודה זו.
ואיך בכלל מגיעים למטע? ומתי? ראשית מגיעים כל יום למעט בימי גשם סוחף. הדרך למטע הפכה בחורף לדרך בוצית ובלתי עבירה לטרקטור, ואיש לא העלה על דעתו בסוף שנות ה- 60 שניתן, מותר וצריך להשקיע בסלילת דרך לעבודה. אם כן, נפגשים ברבע לשבע בבוקר, אוכלים בח"א ארוחת בוקר, לוקחים תפוז או כריך ומתחילים לצעוד מערבה. עד בריכת השחייה הכל בסדר. משם יש לחצות שדה רחב ידיים, חרוש ובוצי, לרוחבו עובר ואדי שלאורכו שביל עיזים צר, עליו צועד הצוות אחד אחר השני במשך כרבע שעה עד שמגיעים מלאי בוץ לשטח המטע. עובדים עד הצהריים כאשר בשעה עשר עושים הפסקה קלה בפחון. שותים משהו חם? לא! בכל המטע לא היה חיבור לחשמל ואז עוד טרם שמעו על שימוש בגזייה.
אחר ארוחת הצהריים בחדר האוכל עושים את המסלול פעם נוספת למטע ובסוף היום עם תום יום העבודה חוזרים הביתה. פעמיים הלוך וחזור מדי יום, ברגל.
מי ומי בצוות העובדים? משה קלקר המבוגר ביותר, מראשוני הראשונים בחולדה, יונה בלבן הוותיק בענף ומרכזו במשך שנים רבות. רוב שנותיו בחולדה עבד במטע, בתחילה היה בכרם ענבי מאכל ויותר מאוחר התווספו הנשירים אשר הופרדו מהענבים והיו לענף נפרד. אלק אשר הגיע למטע מענף המספוא בו עבד שנים רבות במסירות ובהצטיינות ואליושקה אשר ידו הייתה בכל, בהשקייה, במשלוח הפרי ל"פרי הדרום", בריסוסים הליליים וביתר הדברים השגרתיים. אליושקה הוכיח שניתן להפעיל מחשב גם ללא אנרגיית חשמל - זיכרונו משול היה למחשב וכל תאריך, נתון ופרט נדרש אחר היה נדלה כלאחר יד ממאגרי זיכרונו האדירים. כולם עמדו באמצע שנות ה- 50 שלהם. את הצוות השלימו ערן והחתום מטה.
במטע העמקתי להכיר ולמדתי יותר ויותר לכבד את מייסדיה של חולדה. למדתי מהי מסירות לעבודה ולחברה הקיבוצית. ראיתי איך שמים הצידה את ה"אני" וצרכיו וחושבים בראש ובראשונה על כלל צורכי המשק והמצב הכלכלי באחריות שאין למעלה ממנה. למדתי לדעת על כוחות נפש המפרנסים ונותנים כוח לגוף. למדתי על צניעות והסתפקות במועט, על חריצות וחלוציות ודבקות במטרה למען הכלל.
במשך השנים חשבתי הרבה פעמים על ארבעת החברים בני החמישים פלוס, המבוססים בבוץ מדי חורף בחורף, עולים על הסולם ועובדים בקור המקפיא מבלי לדרוש את המינימום המתבקש גם בתנאיה של חולדה דאז – דרך סלולה שתאפשר נסיעה בטרקטור ועגלה, צריף ראוי לשמו בו ניתן לשבת בעת הצורך, לפוש קמעה ולהתחמם, וחיבור לחשמל שיאפשר משקה חם בחורף ותנור חימום. מי יודע מה היה משקלם של תנאים אלה בכך שצעירים לא נטו לעבוד במטע.
גורלו של המטע נחרץ משלא הוחלט לטעת חלקות חדשות והתאוששותו המקצועית בסוף שנות ה- 60 רק דחתה את סופו בכמה שנים. במהלך שנות ה- 70 חוסל המטע.
יהיה זכרם של אנשי הצוות, שאינם עמנו, ברוך.
אמוץ פלג

הוסיפו תגובה.

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.