ונזכור את כולם...
בירנבוים תלה

בירנבוים תלה

נולדה :   29.5.1911   /   ד' אב תרע"א           

נפטרה :   16.4.1993   /   כ"ג אדר תשנ"ג      

נולדה בעיר לודג', למדה במסגרות עבריות שהיו קיימות בשפע בעיר זו. ב"גורדוניה" הייתה פעילה בהדרכה כללית וגם בספורט. שלוש שנים לאחר גמר בית הספר התיכון באה הזדמנות חייה לידי הגשמה: "המכביה".

  מכיוון שהמשפחה לא נתנה לה לצאת להכשרה לא נכללה ברשימת העולים בזמן הנכון. "המכביה" אפשרה לה ולחברתה דלה לעלות ארצה ב- 1932 ישר לחולדה.

  עבדה בפרדס, בתעשיית גבינת כבשים, במטבח, במחסן בגדים ועוד. בשנת 1935 חלתה בטיפוס בעת המגיפה הגדולה בחולדה ונדרשה למספר חודשי החלמה. המאסר של בירנבוים, בעלה, וחבריו בעת חיפוש הנשק בחולדה גרם לה סבל רב למשך כשנתיים ימים. הביקורים בבית הסוהר בירושלים, גידול הבת הקטנה ללא אבא הכבידו על תלה מאד.

  בהמשך חייה עברו על תלה שני אסונות – מותו בדמי ימיו של מוישל'ה בנה, ואחר כך מותו של ישראל בירנבוים בעלה. בריאותה הלכה והתרופפה מעוצמת אירועים אלה. תלה חייתה בשקט בתוך חברתנו הקטנה, היה לה מעמד מכובד, אהוד מצד כולנו, ידעה לחיות בשלום עם כולם.

  בשקט פסעה בנתיב המיוחד של חייה, לא הרעישה עולמות, ולא נדחפה לראש התור... שישים ואחת שנותיה בקבוצה היו לשנים של עמל וסיפוק בכל המובנים.

בת 82 הייתה במותה. יהא זיכרה ברוך

 

דברים לזיכרה של אמא ביום השנה לפטירתה

אמא, כבר שנה עברה מאז שנפטרת ואני עומדת פה ולא יודעת מה לומר. כשישבתי בבית וניסיתי לכתוב משהו כי ככה צריך, הייתי חייבת לבדוק שוב ושוב כל מילה. איכשהו אני זוכרת את סלידתך מכל גילוי של רגשנות ומכל מילה שהיה בה צליל מזערי של זיוף. גם כאשר היית חולה ושכבת בבית החולים דחית כל גילוי של רוך, כול נגיעה או מילה של רגש.

  כשניסיתי ללטף אותך או להחזיק את ידך אמרת לי: "תעזבי, מה אני הולכת למות? את לא צריכה לנחם אותי". פחדת לחזור על סצנות מסרטים שאהבת מאד בטלביזיה, שמא הכול ייראה כמו איזה "דאלאס" או כמו קטע מ"קרוב רחוק". וכך משום שקשה למצוא מילים נכונות, אנסה להיות פרקטית כמוך ולזכור כמה רגעים בשנה שחלפה בהם חסרת לי במיוחד. למשל ביום ההולדת שלי, פעם ראשונה בחיי לא היה מי שיזכיר לי שנולדתי ביום גשם נורא ב- 1 בינואר. ושבלילה לפני שנולדתי הלכת לראות בקולנוע בתל אביב את "חלף עם הרוח". וכך חסרה לי ההזדמנות לנתח שוב ושוב את אהבתי הבלתי מוסברת לרומן הזה ולסרט ההוא...

  אין ולא יהא לי מישהו בעולם שאהב אותי כמוך וליווה בדאגה ובלב רועד את צעדי. בלכתך כבר אין מי שיודע בדיוק איך זה היה כשהייתי קטנה ואיך זה היה אצלנו בבית. נשארתי לבד עם כל הזיכרונות האלו והמעמסה כבדה מאד. את לא פחדת מפני המוות, פשוט משום שלא העלית בדעתך את האפשרות שגם את תמותי. אני חושבת שאפילו ברגעיך האחרונים לא האמנת שזה הולך לקרות לך. האמת, עד עכשיו, שנה אחרי, גם לי קשה להאמין שהקבר הזה והמצבה הזו הם אכן שלך. אולי משום שבשבילי את בכלל לא מתה. אני רואה אותך כל הזמן ומוסרת לך גם דין וחשבון, הרבה יותר מאשר עשיתי בעודך בחיים. אני חושבת שכך זה יימשך כבר תמיד וכך כל עוד אני חיה תחיי גם את.

נועה   

 

תגובות

אין כרגע תגובות. היו הראשונים להגיב.

הוסיפו תגובה.

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.